סקירה תיאורטית

הגדרת תפקיד העיתונאי:
"העיתונות המודפסת, כמו אמצעי תקשורת המונים אחרים, ממלאת שורה של תפקידים חברתיים.
הגישה הרווחת בקרב חוקרי התקשורת מציינת ארבעה תפקידים מרכזיים: סיקור הסביבה, תיאום (פרשנות), המשכיות ובידור. (כספי, 1992)
(עיתונאות, איסוף מידע,כתיבה ועריכה. יחיאל לימור, רפי מן. עמוד 120)

מתי באמת אדם שעיקר פרנסתו היא כעיתונאי יודע להגיד עצור, יודע להגיד מתי הדעה שלו היא לא חשובה והוא צריך להתעסק בעובדות גם אם הן לא מוסכמות בעיני דעותיו.
על פי כלי עזר- מאמרים, מקורות מידע, אינטרנט, ספרים וכו'.. אנו נעבור ונחקור את שאלת המחקר שלי.

במאמר מאת האתר "טקסטולוגיה" (קישור נמצא בתחילת העמוד) נמסר כי-
הגישות הביקורתיות לא מסבירות את הפוליסמיות בטקסט ואת השוני בין חברות קפילטליסטיות שונות. מגוון זה לא מגלה סימנים להטמעות בקרב ההמון חסר המחשבה.

במאמר "עיתונאות צהובה" מאת דן כספי אנחנו שמים לב איך כבר בפתיחת המאמר הוא מדבר על התפיסות של העיתונאות ואמצעי התקשורת.
"התפיסה הפוליטית, המתייחסת לעיתון כבמה רעיונית של זרמים, תנועות וגופים פוליטים, והתפיסה הכלכלית, המתייחסת לעיתונאות כאל עסק כלכלי המנוהל לפי שיקולי רווח והפסד צרופים"
הוא מוסיף כי יש להבחין בין שני סוגים של עיתונאות פוליטית – בין עיתונאים המביעים עמדה מוגדרת, אף אם אינם קשורים בצורה ממוסדת למפלגה או לגוף פוליטי כלשהו, לבין ביטאונים מפלגתיים, המתפקדים כשופר- מטעם וזוכים לסבסוד חלקי או מלא מפלגים פוליטיים שבחסותם הם מופיעים. אלה וגם אלה משמשים במות לליבון סוגיות רעיונות..."

בספר "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל" מאת משה נגבי בעמוד 14 נשאלת שאלה, מדוע חופש ביטוי? הטענה היא כי לערכים מקופלים בחופש העיתונות מעמד מרכזי בדמוקרטיה, ומעמדם זה משפיע השפעה מכרעת על עיצובם, יישומם ואכיפתם של דיני התקשורת.
בעמוד 15 בספר זה ממשיך: ..."את נקודת הראות של מנהיגים בני זמננו שדעתם אינה נוחה ממתן חירויות לכל משקפים היטב דבריו של ולדימיר לנין (1924-1870), מחולל המהפכה הבולשביקית ברוסיה ועיתונאי מחונן בעצמו, שביטא את תחושתו של הרוב המתקשה להעניק חופש ביטוי וחופש עיתונות לאלה המטיפים לדעות הסותרות ועוינות את דעתו:
מדוע יש להתיר חופש ביטוי ועיתונות? מדוע צריך ממשל העושה את אשר הוא רואה כדבר הנכון והצודק, לחשוף עצמו לביקורת? הרי הוא לא היה מתיר להפעיל נגד מעשיו נשק קטלני, ורעיונות הם קטלניים הרבה יותר מרובים."

המפתח העיקרי לשאלתי היא שבעצם הכל טמון בתובנה הדמוקרטית הבסיסית שאין מי שיודע מה צודק ומה נכון, ואין מי שיודע מהו האינטרס הלאומי. מאחר וכולנו בני אדם, כולנו עלולים לטעות בתשובתנו לשאלה מה טוב, נכון וצודק לחברה ולמדינה. מאחר שגם השליט יכול למעוד בטעויות ומה שכן הרוב בוחר בו. (עמ' 16)

בנוסף לחופש הביטוי, אלישבע ברק פותחת את מאמרה בשאלה אם "הכלל עובד עיתנואי?"
ביחסי עבודה לכל צד זכויות משלו, חלקן מתנגשות זו בזו. לבעלים של מפעל יש זכות הקניין. המפעל הוא קניינו. זוהי זכות חוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
למעביד עומדת לא רק זכות הקניין, יש לו גם זכות לחופש העיסוק. גם זו זכות חוקתית מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק. כבעל זכות הקניין ותוך מתן משקל לזכותו לחופש עיסוק, יש למעביד הזכות לנהל את מפעלו כרצונו ועל פי שיקול דעתו. זוהי הפררוגטיבה הניהולית שלו. מעבר לכך, בעיני יש למעביד גם חובה מוסרית לנהל את מפעלו כמיטב יכולתו. חובה זו של המעביד הוא חב קודם כל לעובדיו, המעוניינים בהצלחת המפעל. הצלחתו של המפעל היא גם הצלחתם הם.
בנוסף, חובת  המעביד לדעתי גם חובה מוסרית לציבור כולו. בעל מפעל הוא חוליה בשרשרת המפעל הלאומי.

לעיתונאים יש מערכת נורמטיבית המתווה אותם ולעיתים מגבילה אותם הלוא היא האתיקה.

האתיקה עוסקת בהכללה ובדרך בה אנו חיים את החיים. האתיקה היא מתמקדת בשאלות כגון: מה הם טוב ורע, הוגן ולא הוגן, אחריות וחוסר אחריות וכדומה.
אולם היא האתיקה עוסקת לא רק בהגדרה, אלא גם בדרך ההתנהגות. היא בוחנת בזהירות עמדות מוסריות, אמונות, קני מידה, עקרונות, אידאלים ודרכי מימושם.

 

בנוסף, בתאריך 20.12.17 התקיימה הכשרת תקשורת מהמקום בו אני פעילה, תנועת הנוער: "כנפיים של קרמבו"
בה למדתי איך לראיין, בין מה מעניין ללא מעניין, מתי העיתונאי צריך לחשוב מה אני אמור לשדר מהמבט שלי או לשדר את מה שהקהל רוצה לראות למרות שזוהי לא השקפת עולמי.

אודי סגל (כתב מדיני בחדשות, ערוצים 12-13, ומגיש תוכנית בוקר) מסר לנו בסמינר זה: "באתי להגיד לכם איך מראיינים, אז אני מזכיר לכם את הכללים. קודם כל להתחבר למה שבלב שלכם, לחשוב מה מעניין אתכם. דבר שני, לתת למי שעומד מולכם לדבר, שידבר הרבה, שיספר הכל עד שיפתח. אחרי שהוא יפתח לזכור שוב מה מרטיט לכם את הלב כי זה בדרך כלל הדבר החשוב. הדבר השלישי, לשאול את אותה שאלה כמה וכמה פעמים.. לא משנה עוד פעם ועוד פעם גם אם זה לא מוציא אתכם טוב כדי שהדבר המרכזי יישאר לכם. והדבר האחרון הוא כמו "אקורדיון" לאסוף הרבה הרבה חומר ואז לכווץ את זה כדי שהסיפור יהיה הדוק, נכון ונוגע. והדבר האחרון שצריך להוסיף זה לזכור שתקשורת צריכה להוציא את העיקר ולא את הטפל, לספר את הסיפור ואיך מספרים את הסיפור ולזכור שכשמספרים את הסיפור לא רק מספרים מה קורה אלא לפעמים דואגים שהדבר שקורה ישתנה"

במאמר מתוך העין השביעית שכתבה נעמי לויצקי היא מספרת סוג של סיפור שקרה עם דן מרגלית (עיתונאי בכיר, דן מרגלית, החליט לעבוד אצל משפחת נמרודי. לכאורה מעבר נוסף של עיתונאי מעיתון אחד למשנהו, עוד תזוזה קלה בבצה התקשורתית.)
"..ומרגלית, עיתונאי מכובד, החליט לחשוף משהו מן האופן שבו התנהלו העניינים מאחורי הקלעים של "מעריב". בראיון לאמנון לוי בעיתון "חדשות" האשים מרגלית את נמרודי בהתערבות בוטה בעבודת המערכת ובהעדפה ברורה של האינטרסים האישיים שלו על פני האינטרסים העיתונאיים המקצועיים. גם במשפט הדיבה שהתנהל בין עמוס שוקן, המו"ל של רשת שוקן, לבין נמרודי - שהסתיים בפשרה - תרם מרגלית טפח להבנת אופן חשיבתו של המו"ל הטרי והנלהב. "נמרודי אמר לי שמידע הוא כוח", סיפר מרגלית ואיש לא שיער אז עד היכן מוכן נמרודי להרחיק לכת כדי להשיג את הכוח. מה נשתנה מאז? האם "מעריב" השתנה? האם נמרודי השתנה? ואולי מרגלית הוא זה שהשתנה והתקרנפות כבר איננה נשמעת לו כמלה גסה?.."

"..לגרסתו של מרגלית, הוא למעשה פוטר מעבודתו בעיתון "הארץ" ונקלע למצב בלתי אפשרי. "לא באתי להיות שוב עורך ב'מעריב', אלא כותב", הוא מסביר, "וחופש הביטוי שלי מוגן הן במה שאני כותב והן במה שאני נמנע מלכתוב. בטרם החלטתי לעבור ל'מעריב' פניתי לשני עיתוני הערב ("ידיעות אחרונות" ו"מעריב") וב'מעריב' קיבלו אותי במאור פנים".."
בחיי היומיום אנו עדים למרות הכל לסממנים שאכן עתינואים מעבירים לנו מסר "חשאי" תוך הכתבה/מאמר עצמו.
ניתן להמשיך ולתת דוגמה על יוסי מלמן שפרסם כתבה במעריב על הבעייתיות בתיק 3000
( חקירה פלילית המנוהלת על ידי יחידת להב 433 של משטרת ישראל מאז פברואר 2017 ובמסגרתה נחקר חשד להטיית מכרזים הקשורים לרכש צוללות מסדרת דולפין AIP וספינות סער 6 מחברת "טיסנקרופ" הגרמנית, קבלת שוחד וניגוד עניינים. הפרשה נחשפה לראשונה על ידי העיתונאי רביב דרוקר בנובמבר 2016.

בסוף הכתבה הוא כתב את הדבר הבא:
"הערה אישית לסיום: התלבטתי אם לכתוב את הכתבה הזו. אני יודע שהיא משרתת את נתניהו. ודעתי היא שיש מספיק סיבות לכך שראש הממשלה יתפטר ויעזוב את הזירה הציבורית. לא רק בגלל כתב האישום שאולי יוגש נגדו, אלא בעיקר בשל כל חטאיו בקדנציה האחרונה: הפלגנות שהוא זורע בעם, ההסתה נגד מגזרים שלמים, המתקפה שלו נגד רשויות החוק, כפי שנוכחנו שוב בנאומו השבוע בליכוד, ומאמציו להחליש את שומר הסף, ועל שהתיר את השחיתות וההתנהלות הלא תקינה של מקורביו, בין שמחוסר תשומת לב ובין שמרשלנות או מחוסר אכפתיות, קל וחומר בכוונה. ובכל זאת, אף שאיני טהרן, אני חש שמחובתי העיתונאית להביא את הדברים כהווייתם, גם אם הם סותרים את השקפת עולמי."
את טענתו הוא לא היה צריך לומר. דבר זה אמור לעבור עורך ויוסי מלמן היה אמור לקבל אישור על הצגת דעה אישית בנושא כה מדובר במדינתנו.
בנוסף, עם דיווח שנוטה לדעה אפשר לשבת בשקט אך לא הייתה לנו סוג של עובדה מסוימת עם תוכן הכתיבה שלו כדי שנבין מהו הסיפור האמיתי.
יום יבוא וכל מיני פרשיות "מבוקשות" לא יגיעו לקוראים ולכלל הציבור מכיוון שישנה ניגודיות של הכתב או אמצעי התקשורת דרכם מועבר המסר. מועבר לנו פה טעות עיתנואית ובעיה גדולה בהעברת מסר- דבר שמהווה תסיסה בקרב דיעות הימין והשמאל.

באתר החדשותי "NRG" מפרסמים כותרת מאוד ברורה- "עיתונאים, תתחילו לחשוב בעצמכם"
"העדר אומר את דברו - החד-ממדיות הזו אינה מעודדת מחשבה מקורית, אותנטיות ואומץ. החיקוי הזה אינו יכול להמריץ את העיתונאים לחשוב מספיק בעצמם, לעצור לרגע, להסתכל לצדדים, להעיף מבט ממעוף הציפור, לחשב מסלול מחדש, ולבחון שיטות אחרות. בהתחשב בעובדה שהדנ"א של מרבית הממסד התקשורתי הוותיק נמנה על השמאל, עיתונאים שעמדותיהם מן המרכז ימינה נתונים לסתימת פיות, ומעדיפים שלא לתת להן ביטוי, ובטח שלא לשנות את ההרגל הנוהג בשידור, שמא יבולע להם או חלילה ייחשבו ללא מספיק נאורים. "

אנו למדים שבעצם השפעות התקשורת על הכתיבה של העיתונאים באה דווקא מהדעותיהם - ימין ושמאל.
וכפי שצוטטתי תחילה- עיתונאים שעמדותיהם מן המרכז וימינה פשוט סותמים להם את הפה, התקשורת היא מעבירה מסר שעמדתו נוטה ברובו לשמאל.
אוסיף לצוטט מתוך מחקר זה- "אז מה צריך לעשות? מבלי ליפול שוב לחלוקה  המפלגת של ימין או שמאל, יש בתקשורת הישראלית עיתונאים ומנהלים מוכשרים שמכירים היטב גם את הכשלים ויודעים איך לטפל בהם. מן ההיבט הפנימי, על התקשורת לאפשר ולעודד חשיבה חופשית ומקורית, סיקור אותנטי, פתיחות לטעמים מקצועיים אינדיווידואליים של עיתונאים, ובחינת שיטות חדשות. "

התקשורת מתאפיינת בשתי מגמות שמקבילות אחת לשניה- כאמור המשכיות ושינוי.
ההמשכיות נותרת סמויה והשינוי נוטה להיות גלוי לעין ומתבטא בין היתר בעיתונים חדשים ובדרך כלל בסגירת עיתונים ותיקים.
כמובן שמוסיפים עוד ערוצי שידור, משנים קצת את האופי של אמצעי התקשורת וריכוז מי שמנהל את  הערוץ עצמו, שינוי סגנונות - מה הולך היום ומה לא?, תכנים וכיוון מקצועי.

ד"ר יריב בן אליעזר, מומחה לתקשורת ומרצה במכללה למינהל, אמר בשעתו, כי "הציבור הוא השירות שהטלוויזיה המסחרית מגישה למפרסם".
ניתן להגיד שגישה זו היא גישה קצת צינית, אך מאוד מובנת לאמיתית ובכלל מציאותית.
הטלוויזיה וכלי התקשורת היא עסק, ההכנסות מגיעות ממי שמפרסם אותם, מטרתם לעניין אותנו - הקוראים או הצופים.
השירות שהטלוויזיה וכלי התקשורת מספקת לנו מצפה שאנו הצופים נהיה חשופים לתשדירי הפרסום של כלי התקשורת. לשם כך, כלי התקשורת יוצר לנו מסחר בתכנים מה שיביא אותנו, הצופים אל התוכן.
שוב ניתן לומר שהתוכן עצמו צריך להציג לנו את מה שקורה באמת ולמה אנו אמורים להאמין באמת כצופים "מאמינים".

מתי מותר לפרסם לשון הרע? ואם בכלל? (מתוך הספר "דיני התקשורת ואתיקה עיתונאית" - משה נגבי. עמוד 166-168)
לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 קובע רשימה של "פרסומים מיותרים" כלומר פרסומים הנהנים מתביעה ומעונש, אם אם נכלל בהם הוא לשון הרע וגם אם מדובר בפרסום כוזב.
בין כל דברים אלה ישנה סוגיית העיתונאי על ה"דיווח הנכון וההוגן" הנהנה מחסינות מפני תביעות על הוצאת דיבה ובכלל הליכים משפטיים.
בית המשפט העליון הכיר בכך שיש להחיל את החסינות האמורה הנאמרת כמו כתב אישום, כתבי תביעה והגנה ועתירה לבג"צ.
בנוסף בית המשפט העליון  לא היה מוכל לתת את החסינות והמקום על מקרים שבהם הדיווח התקשורתי נתפס בעיניהם כמעין הליך תקשורתי בלתי הוגן.

האם כל העיתונאים מתבטאים בהגנה שווה? (עמוד 26)
כל אחד יכול להנות מחופש הביטוי כמובן, אך יש משרות ותפקידים המנועים מהתבטאויות מסוימות העלולות להרוס את תפקידם המקצועי.
למשל, ישנו חוק הקובע כי לבכירים בשירות המדינה אסור לבקר בפומבי את מדיניותה, לרבות בראיונות או במאמרים בתקשורת.
למעשה, לא רק בכירים כפופים להגבלה זו. תקנון המשמעת של שירות המדינה מרחיב את תחולתה וקובע כי- " אסור על עובד באיזו דרגה שהיא לבקר בצורה מעליבה או פוגעת את הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה את מדיניותה, במסיבת עיתונאים, בראיון עיתונאי, בנאם במקום פומבי, בשידור, בעיתון או בספר"

בהמשך, מערכת האתיקה הוציאה תקנון. תקנון זה נקרא: "תקנון האתיקה של מועצת העיתונות".
התקנון פתח בהגדרת עיתון והמשיך לכללים.
תקנון מספר 2 טען כי: חופש העיתונות ואחריותה המקצועית עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ופרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.
סעיף זה אומר כי על העיתונאי ומערכת העיתון כולה להיות נאמנים לחופש העיתונאות וזכות הציבור לדעת. על המערכת לתת לציבור פרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.
תקנון מספר 6 מדבר על האובייקטיביות. תקנון זה מתחלק ל-5 סעיפים.
- עיתון או עיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות.
-ידיעה המתפרסמת במסגרת של הבעת דעה, יחולו עליה כללי האתיקה הנוגעים לידיעות.
-פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה.
-הכותרת לא תהיה מטעה.
-עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם פרסומת הנחזית לחומר מערכתי.

עניין האובייקטיביות של העיתונאים בהתאם למה שהם מציגים הוא דבר חשוב.
אך יש הטוענים שלא קיים בכלל עיתונאי אובייקטיבי, יש למצוא בסיס חדש לאבחנה בין כתיבה של עיתונאי מקצועי אחראי לזו שאינה כך.
הוויכוח על אובייקטיביות העיתונאים עולה כבר זמן כבר בדיונים ובמסלול הלא נכון.
כולם עסוקים בחיי היומיום שלהם בשאלה ללא הרף מה הוא דיווח אובייקטיבי ומי הוא עיתונאי אובייקיטיבי לעומת עיתונאי מוטה.
וויכוח זה הוא ויכוח שגוי כך טען ירון אזרחי (ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה) שפרסם את מאמרו בנושא זה ב"עין השביעית" הוא שגוי ואחראי במידה רבה וגורם לבלבול ביישום סטנדרטים ביקורתיים ומקצועיים להערכת איכות העיתונות והעיתונאים.
ביקורת זה היא ביקורת לגיטימית בגלל האפשרות של דיווח אובייקטיבי. המונח החמור מתפרשת על ידי רבים כאישור לסובייקטיביות ללא כל אילוץ או אמות מידה ערכית ולוגית. לכן הוא מציע שצריך למצוא בסיס חדש לאבחנה זו.
אצטט את דבריו על מושג האובייקטיביות -
"מושג "האובייקטיביות" מעוגן מבחינה היסטורית בהנחת קיומה של זווית ראייה אלוהית שממנה אפשר לראות את כל העולם ללא סלקציה וללא אינטרס או אוריינטציה חלקיים. בניגוד לכך, הראייה של כל אדם היא בהכרח סלקטיבית, חלקית ומבטאת את האוריינטציה שלו. קל וחומר כשמדובר בראיית התנהגויות ואירועים אנושיים. התיאור של חומרים כאלה מתווך על-ידי הנחות תרבותיות ופרשניות ששום עיתונאי אינו יכול להימלט מהן".
כך הוא טוען שבעצם באמצעות האובייקטיביות אנו נוכל ויכולים לראות את כל העולם בלי שיגידו לנו לא, בלי שום אינטרס או כיוונים מסויימים.
בנוסף העיתונאי לא יכול לברוח מן תיאורי חומרים של הנחות תרבותיות ופרשנויות שלהם.

אזרחי מעלה הצעה שאומרת במקום אמת המידה של האובייקטיביות הוא מציע להעמיד את הסובייקטיביות הכנה של העיתונאי.
בנוסף מציע "דיווח ניטרלי" או "דיווח הוגן"  על "דיווח אובייקטיבי" ובסוף במקום הזכות לדעת הוא מציע את הזכות של האזרח לפרש את המציאות העובדתית.
אזרחי מעלה את נושא מה שהעיתונאי רואה בזירה כלשהי ומתאר זאת כשעיתונאי מגיע לג'נין ורואה את חיילי צה"ל ותפקודם.

כשהעיתונאי מגיע והוא השם לב להתרחשויות האירועים במקום המבטאים את התנהגות החיילים במקום, העיתונאי יכול לבחור תיאור או דיווח באמצעות נוסחה, מהי? איך החיילים אמורים או מצופים להתנהג ולהיראות גם אם התבנית הזו אינה תואמת את מה שהוא רוצה ורואה. העיתונאי בנוסף יכול לתת דווח הכפוף למה שאזרחי מכנה "סובייקטיביות כנה", דיווח בלתי אמצעי של מה שהעיתונאי בעצם רואה, ולא תיאורו של צה"ל כפי שהוא אמור להיות, אלא כפי שהעיתונאי רואה בעין שלו, בעין בלתי מתווכחת בסיטואציה הנדונה לטוב או בכלל לרע.
תחילת הדיווח באה מעמדה בפרשנית ומספרת את מה שנראה לו מתאים.

לאחר מכן מתחילים בעדות הראייה ורק אחר כך מפעילים את העמדה הפרשנית. מכיוון שהבחירה היא בין שתי הגישות ויכולה להיות בלתי מודעת למתרחש. ההבדל הוא הבדל גדול.
הדיווח שמציית לנורמת הסובייקטיביות מכין את העיתונאי להשהות, לא לבטל, את פרשנותו לעובדות שהוא מתאר. השהייה מאפשרת לעיתונאי להכיל בדיווח גם יסוד תיאורי שהוא בעצם האובייקטיבי וגם יסוד פרשני, שכיום רואים זאת בגלוי של נקודת המבט הספציפית של העיתונאי. בנוסף, היכולת שלו להבחין בין דיווח לפרשנות ממשיכה להיות חשובה גם כאן, מבלי להסתבך בשימוש מופרך במונח האובייקטיביות.
 
הוא מסיים את מאמרו במילים אלו- "החלפת העיקרון של הזכות לדעת בעקרון הזכות לפרש מניחה כבר את הזכות הכפולה של הקורא או הצופה לגישה ישירה לנתונים אמפיריים, שעליהם מדווח העיתונאי. רק על יסודם של נתונים כאלה הוא יכול לקבל, לדחות או להחליף את פרשנותו של העיתונאי בפרשנות אישית וחלקית אחרת.

בדמוקרטיות הפלורליסטיות של זמננו, שבהן יש הכרה בריבוי זוויות ראייה, תיאורים ופרשנויות לאירועים, אין מקום לדיכוטומיה בין דיווחים ופירושים אובייקטיביים לבין דיווחים או פירושים מוטים. את מקומם תופסים דיווחים ופירושים סובייקטיביים כנים והוגנים לעומת אלה שאינם כנים או הוגנים. לכן, בהקשר העיתונאי, זכות הציבור לדעת מותנית ביכולת לקבל לצד פרשנותו הסובייקטיבית הגלויה של העיתונאי מידע גולמי לא ויתור מוחלט על עיתונאות החותרת לתאר אתת האמת כהוויתה מוביל לאנרכיה ארוז מראש לצורך מימוש זכותו לחופש הפרשנות.

ולחיסול תפקידה החברתי החיוני של התקשורת.
"אם לנסות לפשט את עמדתו העקרונית של אזרחי, הרי שהוא כפר ביכולת האנושית לצלם מצב כפי שהוא, ומכאן שממילא אין לצפות מעיתונאי לתפקד כמראה המשקפת באופן פסיבי את העולם החיצוני. העין והמוח קולטים את המציאות מבעד למנסרה של ערכים, השקפות עולם, דעות קדומות ומצבי רוח, ומרכיבים אלה משפיעים באופן מהותי על האופן שבו האדם (והעיתונאי) מדווחים לזולת על מה שראו וחוו. אזרחי הציע, לפיכך, ארגז כלים חדש להתנהלות העיתונאית ולאפיונה, ובתוכו "סובייקטיביות כנה" (במקום "אובייקטיביות"), "דיווח ניטרלי" או "דיווח הוגן" (במקום "דיווח אובייקטיבי"), ו"זכות האזרח לפרש את המציאות" (במקום "זכות הציבור לדעת")."

אם דיברנו על הסובייקטיביות אז בשמה של הסובייקטיביות העיתונאית אורבת לתקשורת סכנה של השלמה עם התנהלויות פסולות, אם לא של כאוס מוחלט. שהרי כאשר מעניקים לגיטימציה גורפת לדיווחים סובייקטיביים, מסירים מיניה ובה כל מגבלה אתית ומקצועית האמורה להכתיב את ההתנהלות התקשורתית. כאשר הנחת המוצא היא שלא ניתן לתאר אמת, ואין טעם לשאוף לכך משום שהאמת, תמיד ובכל מצב, היא מתעתעת, ניתן דרור לכל דיווח שהוא – גם אם יהיה שקרי בזדון.

אפילו ירון אזרחי, במאמרו לפני 11 שנה, הבחין בין "סובייקטיביות כנה", שבה העיתונאי כפוף לצו ההגינות המקצועית ומדווח ללא כחל ושרק על המפגש בין העין הפרטית שלו לאירוע או להתנהגות שהיה עד להם, לבין שילובו של המרכיב הסובייקטיבי בדיווחו בהתאם לציפיותיו-שלו (עמדותיו, הטיותיו, הנארטיב הטבוע בו מראש) או לציפיות של גורמים אחרים (הציבור, השלטון). ואני מוסיף: אולי גם לציפיות העורך או המו"ל – אך זו, כמובן, תפיסה סובייקטיבית בהחלט."

מקורות המידע - ארגוני התקשורת, ובמיוחד כאלה העוסקים באספקת מידע, זקוקים לתשומות של מידע גולמי כדי להפכן לתפוקות, בצורת מידע עיתונאי מעובד. המידע הגולמי מצוי בידי מקורות שונים - ממשלתיים, ציבוריים או פרטיים - והשליטה בו מעניקה להם כוח ועצמה. שכן, מי ששולט במידע יכול, בדרך כלל, גם לקבוע את היקף שחרור המידע, את העיתוי ואת הערוץ שאליו יוזרם (כספי ולימור 1996, עמ' 98)

תפיסת העיתונות האובייקטיבית רווחת עד היום בעיתונים רבים בעולם, ובעיקר ובתחום הדיווח החדשותי. אולם בגלל ההכרה הגוברת בכך שאין אובייקטיביות צרופה, גם חסידי התפיסה מעדיפים לשים את הדגש בעיקר על ההיבטים המעשיים שלה - ההגינות והאיזון בדיווח. מובן, עם זאת, שגם עיתונים המקפידים על מימושה של תפיסה זו אינם נמנעים מנקיטת דעות ועמדות, אלא שהן מובעות במאמרים, ובעיקר במאמרי מערכת. יתר על כן: מאמרי הדעות מתפרסמים, בדרך כלל, בעמודים נפרדים מאלה שבהם מתפרסמים הדיווחים החדשותיים (ידיעות וכתבות, כך שהקורא יכול להבחין בקלות בין הידיעות לבין הדעות. (עיתונאות. עמ' 133-134)