הסרט בייביז:

"בייביז", סרטו התיעודי של הבמאי הצרפתי תומא באלמס.
הסרט מאפשר להורים להציץ לחייהן של ארבע משפחות ברחבי תבל, המתמודדות כולן עם אתגר משותף - גידול תינוקות לאורך השנה הראשונה לחייהם - ולנסות ולגייס כמה תובנות לגבי המשימה הקשה.
הסרט סוקר את השנה הראשונה בחייהם של 4 תינוקות ממקומות שונים בעולם – מונגוליה, נמיביה, יפן וארה”ב.
כמעט ואין מילים בסרט, אלא בעיקר קטעים שמתארים את שגרת היום יום של התינוקות וממחישים בצורה מדהימה ומרגשת את ההבדלים העצומים בין התפיסה בגידול תינוקות בקרב עדות ותרבויות ממקומות שונים בעולם.

סרט זה הוא שילוב של 2 סוגי קולנוע מסויימים והם: "סרטי מסע" , "זבוב על הקיר" .
בסרט זה הקולנוע הדוקומנטרי מבקש לתעד פיסה של מציאות. הוא מבקש להציג את המציאות, במסגרת של סרט, כאילו היתה נייטרלית ואובייקטיבית.

"הזבוב על הקיר" משמעותה מצב בו המצלמה רק מתעדת, ואינה משפיעה על המציאות. המצלמה היא כמו זבוב שעל הקיר, שרק מתבונן במתרחש ואינו משפיע על המתרחש. הדמויות המצולמות אינן מושפעות מנוכחותו של "הזבוב" (המצלמה), ולכן אינן משנות את התנהגותן, והן פועלות באופן "טבעי", יחסית.
גישה זו כמעט אינה יכולה להתקיים בכלל. המצלמה היא בעלת נוכחות אשר משפיעה על ההתרחשות. הדמויות משנות את התנהגותן כשהן רואות שישנה מצלמה בשטח.

סרט מסע הוא ז'אנר, אשר העלילה בו מתמקדת סביב מסעם של הגיבורים, לעתים תכופות באמצעות כלי תחבורה כלשהו, לאורכו של כביש ארוך מאוד. מקורותיו של הז'אנר בסיפורים, הן בעל-פה והן כתובים, של מסעות אפיים.
הבמאי תומא באלמס לא מעורב בסרט עצמו , ובסרט כפי שאמרתי אין כתוביות וקריינות כך שכל אחד יכול לפרש סרט זה כרצונו. 

תומס בלמס עקב אחרי התינוקות במשך מאות שעות צילום ותיעד אותם ברגעים הקסומים ביותר. הוא ניסה להבין האם הבדלי התרבויות משפיעים על התפתחות התינוק. כך רואים תינוקת אחת שרגילה לראות חיות רק מאחורי זכוכית בגן החיות לעומת תינוק אחר שגדל איתם באחו. באותו אופן תוכלו לראות בסרט את התינוק המונגולי שיוצא מבית החולים עם מוצץ שעשוי מתפוח אדמה וקיסם.כל אחד חי בתרבות אחרת , נחשף לגירויים אחרים, לומד ומכיר סביבה שונה בדרך לגדול ולהפוך מתינוק לפעוט.
עם כל המתיקות בסרט קשה לא להשוות ולנסות לנחש מי תינוק המאושר ביותר
אמנם נראה שעריכה מגמתית איפשרה לצופה להנות מהשקט של מרחבי נמיביה ומונגוליה והרעישה במוסיקה שלא נעמה ( לפחות לאוזני ולאזני חברי לצפייה ) את צילומי התינוקות מאמריקה ומיפן , ובכל זאת אפשר לומר שלא פעם חלפה בראשי מחשבה שאם ניתן היה לשוב וחוות שוב את הינקות אז רק בנמיביה .
בזמן שרב האימהות עסוקות בעבודותיהן האם הנמיבית נראית כמעט תמיד זמינה וקשובה לתינוקת שלה .
היא רגועה ,היא לא מרימה את הקול, היא מניקה לפי דרישה ואם כל זה לא מספיק הרי שהתינוקת הנמיבית מוקפת במשפחה מורחבת של נשים וילדים שמשחקים איתה, מעודדים אותה, מלמדים אותה, מגרים אותה והכל באהבה ובתשומת לב אינסופית כאילו החיים הם משחק אחד גדול.
כשהתינוקת הנמיבית לומדת ללכת מניחה האם הנמיבית גליל ( או קופסה עגולה) על ראשה ומעודדת אותה לצעוד בצורה זקופה תוך שימת לב לתנוחת הראש על מנת שהגליל לא יפול.
התינוקת מצידה נהנית מהמשחק ואחיה נהנים לעזור לה להתאמן .

אהבתי בסרט שהבמאי תומס באלמס בחר לתעד ארבעה תינוקות הגדלים בארבעה מקומות שונים בעולם: בשבט מדברי בנמיביה, במאהל מבודד של עובדי אדמה במונגוליה, בסן פרנסיסקו בארצות הברית, ובטוקיו ביפן.
היה מעניין לראות את ההבדלים בין תינוקות הגדלים ב-4 תרבויות שונות, במשפחות אוהבות, שכל אחת מהן מנסה לעשות את המיטב, אך בדרכים  שונות ומגוונות..

ובנוסף, את הקשר לטכנולוגיה ולחיים המודרניים.

התוצאה הסופית היא בסופו של דבר כל התינוקות החלו לזחול וללכת באותו שלב של חייהם. מלבד הצילומים המרהיבים שמתארים את הסביבה השונה שבה גדל כל אחד מהתינוקות, הצפייה בסרט גם מבהירה אולי מסר - יותר משחשוב היכן גדלים, יותר חשוב החום והאהבה שמקבלים מההורים.