המתנחלים" הוא פרויקט קולנועי מקיף וחסר תקדים הכולל תיעוד היסטורי כבן 50 שנה של עולם ההתנחלויות מראשיתו ב-1967 ועד ימינו אנו.
הצבעים והמחשבות של האנשים מאחורי המפעל, שיש הרואים בו את חזונה של מדינת ישראל ויש הרואים בו את אסונה. מסמך חשוב ומרתק השוזר באמצעות קטעי תיעוד עכשווי , ארכיון וצילומי אילוסטרציות את הסיפור המורכב ביותר בתולדות הציונות המודרנית.
הוא מדבר בעיקר על ציבור המתנחלים, המוכר כמעט רק ממהדורות החדשות, מגוון ורב-פנים בדעותיו, במאפייניו הדתיים ובמאפייניו החברתיים-כלכליים. מי הם היהודים האלה שעקרו את משפחותיהם כדי לגור באזור השנוי ביותר במחלוקת בעולם, בתוך ים של שכנים עוינים? מה הניע אותם, וממשיך להניע אותם, לקרוא לחבלי ארץ אלו ביתם למרות חוסר הוודאות לגבי המשך קיומו של הבית? כיצד מגיבים המתנחלים לגינוי ולזעם של הקהילה הבינלאומית, וגם של ישראלים רבים, שרואים בהתנחלויות איום קיומי על המדינה? כיצד מצטיירים בעיני עצמם אותם אנשים המייצגים בעיני רבים, בארץ ובעולם, קנאות דתית בלתי מתפשרת, שנאה לזר ואפילו גזענות?
אנשים מזוהים הרבה פעמים בגלל אירועי קצה שבהם היו מעורבים, אבל אלו אירועים שנמצאים על ציר של הרבה דברים שאנשים עושים. אנו פוגשים אוכלוסייה של אנשים כמוני וכמו כולם, הם עושים מה שעושים מתוך אידיאולוגיה. מה שמפתיע בעצם זה שהאוכלוסייה בכלא היא אוכלוסייה עם הרגשת שליחות ומשמעת צבאית.
במהלך הצפייה בסרט עולה התחושה שיש משהו באדמת יהודה ושומרון שמושך אליה את משוגעי כל העולם. לא תמיד ברור אם קדושת האדמה היא שמעבירה אנשים על דעתם, או היעדר החוק שמזמן אליה אנרכיסטים נחמדים במקרה טוב, ופורעי חוק אלימים במקרה הרע. במרחק כמה סצנות אפשר למצוא אוונגליסטים בלונדינים מארגון "היובל" שלא מבינים על איזה "אזור מלחמה" מדברים בכלל, או מוכר שמלות כלה המתגורר באוטובוס ישן.
את הטיעונים נגד ההתנחלויות מציגים בסרט בעיקר אקדמאים משמאל – חוקר דת, פרופסור למחשבת ישראל ולפילוסופיה, ופרופסור לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. אין זכר לאקדמאים ימניים או לחוקרים בתחומים רלוונטיים, ואין דיון מעמיק במורכבות הסכסוך.בסופו של דבר, הסרט מטיל דופי ומשחיר את פניו של ציבור שלם. למרות הצילומים המרהיבים והסיפורים המרתקים. ובנוסף , לדעתי הסרט מנסה להציג את המתנחלים כצמאי דם שרוצים להכות ערבים, זה מסר קשה, הסרט הזה משחיר את פנינו ותופס סטיגמות העיני אחרים.
הסרט עצמו עשוי מצוין, השקיעו בו הרבה משאבים, אבל מבחינת הצגת המתנחלים הוא מגמתי. הבמאי שהשתתף בהקרנה אמר שהוא לא מתיימר להציג את המתנחלים באופן אובייקטיבי. הוא הציג מה שבא לו להציג, ויש אנשים היגידו שהם יבינו שיש כאן סרט שעוסק בשוליים של המתנחלים ואינו סרט מייצג.
הבעיה שדותן מציג היא עם המפגש של אידיאולוגיה עם דת. הם ״האחר״ המוחלט מבחינתו, שאותו הוא רוצה לחקור. ולכן גם הבחירות שלו קצת צפויות, בחיפוש אחרי אנשי הקצה, אלה שאומרים את הדברים שאוזניים ליברליות הכי מתקשות איתם, והם שמחים למלא את ציפיותיו. אבל בסרטים כאלה, ההשמטות זועקות לא פחות ממה שנמצא בפנים. הביטו בפוסטר של הסרט. המתנחל הסטריאוטיפי הזה – כיפה סרוגה גדולה, פיאות, תפילין – שעומד בגבו אל המצלמה, ופותח את הסרט בקריאת ״שמע ישראל״ אל מול גבעות התרשים של תקוע – זה יוסי פרומן. בנו של הרב מנחם פרומן ז״ל. פרומן הבן, כמו פרומן האב, מחזיק בדיעות הכי לא צפויות בקרב אלה שהשמאל הישראלי קורא לו ״המשיחיים״. יש למשפחת פרומן חזון שלם של שלום ושכנות ואחווה בין יהודים וערביים, שבו להתנחלויות יש תפקיד של גישור וקירבה, ולא חיץ ומדון. אבל פרומן אינו מרואיין בסרט כי הוא גורם מבלבל – הוא מתנחל שמדבר כמו שמאלני.
אבל בדרך אל הסוף, צריך גם לתת קרדיט לדותן על כך שהוא עשה עבודה מקיפה, מהודקת ומרשימה. הוא דוחס את 50 השנים של מפעל ההתנחלויות/ההתיישבות לקצת פחות משעתיים, בעיקר לטובת מי שלא פתח עיתון במדינה מאז 1967.
הצבעים והמחשבות של האנשים מאחורי המפעל, שיש הרואים בו את חזונה של מדינת ישראל ויש הרואים בו את אסונה. מסמך חשוב ומרתק השוזר באמצעות קטעי תיעוד עכשווי , ארכיון וצילומי אילוסטרציות את הסיפור המורכב ביותר בתולדות הציונות המודרנית.
הוא מדבר בעיקר על ציבור המתנחלים, המוכר כמעט רק ממהדורות החדשות, מגוון ורב-פנים בדעותיו, במאפייניו הדתיים ובמאפייניו החברתיים-כלכליים. מי הם היהודים האלה שעקרו את משפחותיהם כדי לגור באזור השנוי ביותר במחלוקת בעולם, בתוך ים של שכנים עוינים? מה הניע אותם, וממשיך להניע אותם, לקרוא לחבלי ארץ אלו ביתם למרות חוסר הוודאות לגבי המשך קיומו של הבית? כיצד מגיבים המתנחלים לגינוי ולזעם של הקהילה הבינלאומית, וגם של ישראלים רבים, שרואים בהתנחלויות איום קיומי על המדינה? כיצד מצטיירים בעיני עצמם אותם אנשים המייצגים בעיני רבים, בארץ ובעולם, קנאות דתית בלתי מתפשרת, שנאה לזר ואפילו גזענות?
אנשים מזוהים הרבה פעמים בגלל אירועי קצה שבהם היו מעורבים, אבל אלו אירועים שנמצאים על ציר של הרבה דברים שאנשים עושים. אנו פוגשים אוכלוסייה של אנשים כמוני וכמו כולם, הם עושים מה שעושים מתוך אידיאולוגיה. מה שמפתיע בעצם זה שהאוכלוסייה בכלא היא אוכלוסייה עם הרגשת שליחות ומשמעת צבאית.
במהלך הצפייה בסרט עולה התחושה שיש משהו באדמת יהודה ושומרון שמושך אליה את משוגעי כל העולם. לא תמיד ברור אם קדושת האדמה היא שמעבירה אנשים על דעתם, או היעדר החוק שמזמן אליה אנרכיסטים נחמדים במקרה טוב, ופורעי חוק אלימים במקרה הרע. במרחק כמה סצנות אפשר למצוא אוונגליסטים בלונדינים מארגון "היובל" שלא מבינים על איזה "אזור מלחמה" מדברים בכלל, או מוכר שמלות כלה המתגורר באוטובוס ישן.
את הטיעונים נגד ההתנחלויות מציגים בסרט בעיקר אקדמאים משמאל – חוקר דת, פרופסור למחשבת ישראל ולפילוסופיה, ופרופסור לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה. אין זכר לאקדמאים ימניים או לחוקרים בתחומים רלוונטיים, ואין דיון מעמיק במורכבות הסכסוך.בסופו של דבר, הסרט מטיל דופי ומשחיר את פניו של ציבור שלם. למרות הצילומים המרהיבים והסיפורים המרתקים. ובנוסף , לדעתי הסרט מנסה להציג את המתנחלים כצמאי דם שרוצים להכות ערבים, זה מסר קשה, הסרט הזה משחיר את פנינו ותופס סטיגמות העיני אחרים.
הסרט עצמו עשוי מצוין, השקיעו בו הרבה משאבים, אבל מבחינת הצגת המתנחלים הוא מגמתי. הבמאי שהשתתף בהקרנה אמר שהוא לא מתיימר להציג את המתנחלים באופן אובייקטיבי. הוא הציג מה שבא לו להציג, ויש אנשים היגידו שהם יבינו שיש כאן סרט שעוסק בשוליים של המתנחלים ואינו סרט מייצג.
אבל בדרך אל הסוף, צריך גם לתת קרדיט לדותן על כך שהוא עשה עבודה מקיפה, מהודקת ומרשימה. הוא דוחס את 50 השנים של מפעל ההתנחלויות/ההתיישבות לקצת פחות משעתיים, בעיקר לטובת מי שלא פתח עיתון במדינה מאז 1967.
